כ"ט בנובמבר

כ"ט בנובמבר:

ב- 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. ההחלטה התבססה על המלצות חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ) אשר מסקנותיה הוגשו לאו"ם, ב-31 באוגוסט 1947.

ההסתדרות הציונית והנהגת היישוב היהודי תמכו בהמלצות הוועדה למרות הקושי שבדבר והשטח המצומצם שהוקצה ליישוב.

לעומתם, נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה.

במשך כ-4 דקות הקריא נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי, בעוד בארץ עקבו בדריכות אחר שידור ההצבעה (ניתן למצוא את ההקלטה המלאה של ההצבעה באו"ם מערוץ היוטיוב של הקונגרס היהודי העולמי).

הצעת החלוקה התקבלה ברוב קולות:

בעד: 33 – אוסטרליה, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס הסובייטית, קנדה, קוסטה ריקה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, צרפת, גואטמלה, האיטי, איסלנד, ליבריה, לוקסמבורג, הולנד, ניו זילנד, ניקרגואה, נורווגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, שוודיה, אוקראינה הסובייטית, דרום אפריקה, ארה"ב, ברה"מ, אורוגוואי, ונצואלה.

נגד: 13 – אפגניסטן, קובה, מצרים, יוון, הודו, איראן, עיראק, לבנון, פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה, טורקיה, תימן.

נמענו: 10 – ארגנטינה, צ'ילה, סין, קולומביה, אל סלוודור, אתיופיה, הונדורס, מקסיקו, בריטניה, יוגוסלביה.

מיד עם קבלת ההחלטה החלה השמחה בארץ ישראל ובעולם היהודי כולו, אבל כפיע שכולנו מכירים ויודעים, זה לא היה סוף הסיפור.